מתוך כתבה של מר שאול טנג'י (2021) באתר "מורשת מרוקו" של מר אלי פילו.
אופראן — ע"פ ספרו של ד"ר יששכר בן-עמי
בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" (ע' 204) כתוב שבשנת תקנ"ב (1792) נשרפו באופראן 50 יהודים על קידוש ה' ובראשם רבי יהודה בן נפתלי אָפְרְיָאט. כולם נחשבים לקדושים, ומפאת קדושת המקום בו נשרפו אף אחד לא היה נכנס למרכז בית-העלמין, ואלה שכן רצו להגיע למקום היו הולכים סביבו.
ב-1790 הסוּלְטָן מוּלָאי-יָזִיד משושלת המלוכה ה"עָלָאִווית" החל את שלטונו הרודני בן השנתיים, שהתאפיין בפוגרומים נגד היהודים ברחבי המדינה. אוּפְרָאן הוכתה מכך קשות. 50 יהודים הועלו על המוקד לשריפה, מה שגרם לאוכלוסיה שנותרה להימלט עד לסוף שלטונו של "מוּלָאי-יָזִיד".
ב-1792 האירוע הפך לאגדה, ולפי פְּיֶיר פְלָמֶנְד בספרו "גולת היהודים על אדמת האיסלאם" — קהילות יהודיות של הדרום, מסופר כי בזמן ש-60 מיהודי אוּפְרָאן עסקו במלאכתם בשוק, איש כשפים אחד בשם "בּוּחְלָסָה" (BOUHLASSA) הגיע לשוק מלווה בכנופיית בריונים חמושים. בּוּחְלָסָה ביקש להוכיח את עוצמתו בהשראת מוּלָאי אֶל-יָזִיד. הוא כבל את 60 היהודים ועינה אותם. האוכלוסיה המקומית שהתייחסה טוב מאוד ליהודים הצליחה לשחרר 10 יהודים מהם. בּוּחְלָסָה הציג ל-50 הנותרים את הברירה: להתאסלם או למות. הוא הבעיר אש גדולה והיהודים העדיפו לקפוץ לתוך האש ואף לא אחד מהם המיר את דתו.
האגדה מספרת שעמוד האש התרומם לשמיים, כעין פמוטות-אש מן השמים, ורדיפת היהודים הופסקה. 10 יהודים ושלושים מוסלמים אספו את אפרם והביאו אותו אל בית הקברות באופראן. אפרם של 50 הקדושים מעונים הפך למקום עלייה לרגל.
אוּפְרָאן — ע"פ "אוצר-החיים" גליון 175 ועלונים מבתי-כנסת
בעיירה אוּפְרָאן היה קיים בית קברות שנחשב לעתיק ביותר במרוקו. בתוך בית הקברות הייתה מערה שנקראה "מערת המכפלה" בה היו קבורים לפי האגדה שעברה מדור לדור חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת השם.
עם הזמן נשכח תאריך מאורע זה, והרב משה יעקב טולידנו בספרו הקלאסי על תולדות היהודים במרוקו "נר המערב" הוטעה על ידי איזכור הנוצרים וקבע תאריך הטראגדיה במאה השישית, בימי פרעות הקיסר יוסטיניאנוס. למעשה המאורע מאוחר הרבה יותר, ועליו יש לנו כיום עדויות ממקורות שונים המאמתות את הסיפור כפי שנשתמר בזיכרון יהודי אוּפְרָאן וצאצאיהם עד היום.
"בשנה ההיא היא שנת התקל"ה (1775) קם מורד או (הסוּלְטָן) בּו-חְלָאסָה (BOU-HLASA) המכונה 'אְסוּלְטָאן אֶלְכְּחֶל' (המלך השחור). אחד באיזור אוּפְרָאן, ועם אנשיו הרב הטיל את פחדו על כל דרום המדינה. יום אחד — היה זה יום חמישי, יום השוק (שוק אל-כמיס) — בא המכשף עם כנופייתו בבוקר והפתיע ששים מיהודי אוּפְרָאן שבאו לתומם כבכל שבוע לסחור במקום. המזיד נתן הוראה לאנשיו לעצור את היהודים. תושבי המקום המוסלמיים, שתמיד סחרו ביושר עם היהודים והגינו עליהם, לא יכלו לסבול לראותם כבולים ומושפלים וניסו לשחררם; עשרה הצליחו למלט את נפשם והחמישים הנותרים הובלו ללא רחמים, מתים מקור, לעיירה השכנה אמיסטאן.
שם נאם בפניהם: "כל יהודי הישוב אוּפְרָאן יקבלו עליהם את דת האיסלם", והוסיף: "כל מי שיקבל עליו דת זו, הבטיח חיי עוז וכבוד וטובה תהיה אחריתו."
הצורר הקשיח את לבו ואטם את אזניו בפני קורבנותיו. היהודים שכך נגזר גורלם, קיבלו את הדין בשמחה כאשר כל אחד מעודד את שכנו: "אל לנו לשמוע בקולו של בּוּחְלָאסָה ואל ניתן ללבנו למוג בראות האש. אל יעז אף אחד מבנינו שיחשוב להמיר את דתו רק למראית עין בכוונה לחזור מאוחר יותר. מי שיחשוב כך שוכח שתחילתו באש וסופו באש. ואתם אנשי חיל, אל תיבהלו — האש הזאת נועדה לטהר אותנו מכל חטאינו. יום זה יזכר לקהילתנו המהוללת ששמה הולך לפניה מאז ומעולם." וכל העם ענה: "ה' הוא אלוהינו ונקבל בשמחה מכופלת את גזר דינו".
ברם, לא איומיו ולא הבטחותיו נגעו ללבם של היהודים, ובראותו את עקשנותם שאף יהודי לא הסכים לקבל את הצעת השליט, ציווה את שוטריו להביא חמישים יהודים נכבדים מתושבי הָמֶּלָּאח אל כיכר העיר. הצורר ציווה להכין מוקד בשפלת טיוסמג. עד מהרה החיילים הכינו מוקד כה עצום וכל לב היה נמוג רק לראותו, אולם היהודים בשלהם. המדורה דלקה והשליט שוב ניסה לדבר אל ליבם: "שמעו בעצתי, אין אני מבקש אלא טובתכם, עזבו את עקשנותכם ובואו תחת הנביא מוחמד". "איך נעזוב את דת אבותינו, את תורת משה? אנו עבדי אלוקים שבידיו חיי כל אחד; הוא הנותן את החיים ונוטלם. מה עשינו, מה הוא חטאנו שתרדוף אותנו דווקא?"
הם הועלו על המוקד ולא בגדו בצור-ישראל ובאבותיהם. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג, זוהר ב' קנח). באותו לילה בו חמישים הצדיקים הועלו על המוקד, ירדו גשמי-זעף וחרב של אש נראתה בשמים. הָסוּלְטָאן ראה בזה אצבע-אלוקים והפסיק את גזרות השמד, וכך הייתה הצלה לשארית.
בין העצורים היו צעירים וגם קשישים. הקשישים שחשבו תחילה שעליהם למות ראשונים אך חששו שלאחר קורבנם יהססו הצעירים, ועל כן החליטו לעלות אחרונים על המוקד. אחד הצדיקים אמר: "ואתם הרוצחים ואתה בּוּחְלָאסָה — תפתח את עיניך ותתבונן איך בני אברהם נכנסים בשמחה לתוך האש מרוב אהבתם לדתם. האם חשבתם שמראה האש ירתיע אותנו? אתם, שלמען כותנת מוכנים להרוג אחד את השני? עוד יבוא היום, והוא קרוב, שהכלבים ילקקו את דם בּוּחְלָאסָה וחיות הטרף יסעדו מבשרו".
בין העצורים לא היו לא ילדים ולא נשים זולת אישה אחת שהייתה מבשלת לחבורה, ועבדי בּוּחְלָאסָה שילחוה לחופשי, אבל היא התעקשה להישאר ליד בעלה. בעלה ברח ממנה והתחנן שתחזור לעיר; "אני אמות אתך וקברך יהיה קברי. איך אוכל לחזור לעיר וישאלו אותי: 'איה אהובך?' ואענה: 'נטשתי אותו בעת צרה'?". האישה, מדלת העם, פנתה לבּוּחְלָאסָה והתחננה שיניח לבעלה: "הוא אינו ראוי להיכלל בין נכבדי העיר העצורים, וכבוד זה לא יאה לו". "אם הוא עני אעלהו מהאשפה ובלבד שיכיר במוחמד שליח האלוקים", השיב לה הצורר. "אם אינך מרחם עלי, תרחם על הוולד שבבטני שלא חטא בפני אלוקים". במקום להשיב, ציווה בוחלאסה להרחיק את "הטרדנית" שאחזה בכל כוחה בבעלה. בראותו שרוב חבריו כבר נכנסו לאש ניסה הבעל לדחוף את אשתו, אבל היא אחזה בו ושניהם יחד נפלו בתוך האש הבוערת.
מנהיג הקהילה רבי יהודה בן נפתלי אָפֶרְיָאט היה אחרון הנשרפים. הוא עודד את צאן מרעיתו: "עליכם לשמוח למות למען שמו יתברך". כאשר הגיע תורו, תלש מאזנו עגיל זהב וקנה תמורתו כד מים. לאחר שנטל ידיו וטיהר את עצמו, קרא את קריאת שמע והטיל את עצמו לתוך האש שאת אורה ראו בכל השפלה. וכך ניספו על קידוש השם חמישים הנשרפים — ממשפחות אפריאט, כְנָפוּ, שְׁרִיקִי, סְבָּאג ואָמְסֶלֶם.
